<h1>העיטור הלכ' מילה ח"ד</h1>
<h2>דף ז:</h2>
המל את הגרים אומר על המילה והמברך אומר אשר קב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה [חקות] שמים וארץ וגו' בא"י כורת הברית. המל את העבדים אומר על המילה המברך אומר אשר קב"ו למול את העבדים ולהטיף מהן וכו'. ומאן דמהיל גר או עבד גדול מכסה ערוותן ומברך על המילה והדר מהיל וכי מתפח (יבמות מ"ז:) מטבלינן ליה בתלתא ביממא "וכי סליק" [עי' פסחים ז': בעלייתו אומר וכו'] מברך על הטבילה ורבוותאי קמאי מוקמי לה בטבילת גר אבל שאר חייבי טבילות מברכין מקמי טבילה דהא אמרינן (עי' בפסחים ז': בפיר"ח וברי"ף) נדה קוצה לה חלה ומחייבה לברוכי. ותמיה לן היכי מדמה לה לנדה דהא זבין וזבות נדות ויולדות רשאין לקרות בתורה הלכך (מברכין) נדה מברכת. ומסתב' לן דבעלי קריין דעלמא למ"ד דאסור בתורה אסור בברכה מברכין בתר טבילה, והכי מוכח בתרומות (פ"א מ"ו) דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור וערום וסומא ובעל קרי ירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני הברכה, שמעינן מהא דבעל קרי אינו רשאי לברך לפני הטבילה. והא דתנן (פסחים ז':) בעלייתו אומר על הטבילה בבעל קרי מיתוקמא אבל זבין וזבות נדות ויולדות מותרין לברך. ומר רב עמרם ומר רב צמח שדרו ממתיבתא התם כמה דאפשר לברוכי בטהרה מברך וטפי עדיף דאפשר לאלתר טביל ומברך אבל לענין תפלה וברהמ"ז א"א לבטולי כל יומי דטומאה הלכך ב"ק ומשמש מטתו ונדה מתפללין ומברכין בהפרשת חלה. ולסברא דידהו ברכת נטילת ידים לאחר (טבילה) נטילה וכ"כ ר' שמואל אבן גמוע בשם רב אלפסי ה"מ מקמי דבטלי לטבילותא אבל האידנא נהוג עלמא כהני תלת (סבי וכו') ובעלי קריין מותרין בד"ת (ברכות כ"ב.) וכי היכי דבד"ת מותרין ה"נ מותרין בברכות דקי"ל כר"י דאמר עשאן כהלכות דרך ארץ אבל רבינו האי אמר בד"ת מותר בברכות אסור ומנהג ישראל שאין בעל קרי מתפלל עד שיטבול ירושלמי בפ' יוה"כ (יומא פ"ח ה"א) אסור באכילה ובשתיה כו' [ברחיצה] אסור בתשמיש המטה לא כ"ש תפתר קודם שתיקן עזרא טבילת קריין או במקום שנהגו שלא לטבול ש"מ במנהגא תליא מילתא ואנן לא נהגינן מפני הצינה.
<h2>דף קז.</h2>
והיכא דאיקלע שמיני דמילה בתעניתא אשכחן רבוותא קמאי דאמרי מברכין על הכוס ומנהגנו הוא להניחו עד מוצאי יוה"כ ואמו של תינוק שותה אותו ואע"ג דאיכא למימר לטעמי' לינוקא שלא הגיע לחינוך וטפי בטפי אי' למימר דל"צ אלא הכי הוא המנהג מאי אית לך למימר דלמא משתפך אין מבטלין מנהג ול"נ לן אטו במקום איסורא כי נהגו מנהג מי שבקינן להו (ר"ה ט"ו:) והכא הא איכא איסורא כיון דמשתעי ביני ביני מקמי דלטעום בעי לברוכי ברכה אחריתא דהא קמייתא ברכה שא"צ והא עובר משום לא תשא (ברכות ל"ג.). ומסתברא לן ביוה"כ ובט' באב לא מברכין כלל אכסא ועבדינן כדוכתא דלא שכיח חמרא ולא מצי למימר לטעמי' לינוקא דלית הלכה כר' אחא בר יעקב דלמא אתי (למיברך) [למיסרך] כדאיתא בעירובין (מ':). אבל בשאר תעניות דקי"ל (ר"ה י"ח:) רצו מתענין רצו אין מתענין מברכין אכסא דאע"ג דאמרינן (פסחים ק"ה:) המברך צריך שיטעום הנ"מ היכא שאפשר אבל לא אפשר יהבינן לינוקא דלטעמי' ונפיק, כדגרסינן בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כ"ט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהם אבל פורס אדם לבניו ולב"ב כדי לחנכן במצות ואעפ"י שהוא אינו אוכל אלא בניו אוכלין מותר, ש"מ לכתחלה צריך שיטעום אבל במקום חינוך אי נמי במקום דלא אפשר שרי. וגרסינן נמי בערבי פסחים (ק':) אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ור"י אמר אף ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא במקום סעודה הלא"ה יצאו אע"ג דלא שתי מיניה. ובפ' בכל מערבין (מ':) גרסי' גבי יין ביוה"כ לטעמי' ינוקא לית הלכתא כר"א בר יעקב דלמא אתא למיסרך כשהוא גדול (והלכה) [והלכך] ביוה"כ ובת"ב גזרינן ובשאר תעניות לא גזרינן מברך אכסא ויהבי' לינוקא. והא דפריש רי"ץ אבן גאות בהלכותיו חומר בקידוש מבשאר ברכות. שבקידוש צריך שיטעום המברך ואם לאו לא יצא וצריך לחזור ולברך אבל בשאר ברכות אעפ"י דלא טעים וטעמי' אחרינא יצא מההיא דעירובין ולא דייק לן בין בקידוש בין בשאר ברכות אם טעם א' מהם יצאו כולם בין שיטעמו המברכין בין שיטעמו המסובין והמברך אינו רשאי לדבר עד שיטעום וכשטועם המברך א"צ לטעום המסובין. מיהא לכתחלה צריכין לטעום כדפרישית. והא דאמרינן (פסחים ק"ז.) המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא מלא לוגמיו אתא לאשמעינן וה"ה אם טעם א' מן המסובין מלא לוגמיו יצאו כולן אבל בשאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו דקידוש שאני דכתיב ביה זכור זכרהו על היין. ואיכא למימר אפילו טעמו כולן מלא לוגמיו יצאו.
